גירושין, ברוב המקרים, כרוכים בהתמודדויות מורכבות במציאות משתנה, לעתים מטלטלת שבה הכל מתערער, העתיד לא ברור, ההווה גדוש בסערות ועומס נפשי – רגשי, יש כעסים, יש מתחים ועוינות, וקיימת תחושת בדידות מאוד גדולה, מה שגוזל הרבה מאוד כוחות נפש ותגובות הישרדותיות ומלחמתיות בין הצדדים.
במציאות שכזו, למשפטים כמו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" או "ואהבת לרעך כמוך" אין באמת מקום בין הצדדים ועוד יותר מזה אין ישימות בתהליך בניהם כך שמגשר או עו"ד שיעזו לומר משפט כזה לצדדים ייחשדו מיד כמנותקים מהמציאות, כלא מבינים את מצב הצדדים ובמילים פחות מכובסות כטרחנים, יפי נפש שמדברים גבוהה גבוהה מה שרק יוסיף מתח וכעסים לצדדים וחוסר אמון בתהליך – האמנם? מזמינה אתכם להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, נקודת המבט שלי:
תחילה נזכר בקצרה בסיפור שכולנו מכירים ממסכת שבת בה הגמרא מספרת על נכרי שבא לתנא שמאי, על מנת להתגייר, ואמר לו 'למדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת'. שמאי שראה בזה זלזול גדול מאוד מצד הגוי דחה אותו על הסף.
אותו נכרי לא ויתר והלך עם אותה בקשה לתנא הלל. הלל לא דחה אותו וכן הצליח להעמיד את התורה כולה ואת העולם כולו על יסוד אחד, רגל אחת, שכוללת את כל העמודים, והיא – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.
צריך להבין שמה שהגמרא מספרת לנו זה לא סתם סיפור יפה עם קצת מוסר בסופו. הלל פסק לנו מה היא אותה הנקודה שכוללת את כל התורה כולה, שגם אני כמגשרת החלטתי לאמץ אותה ולאורה להוביל יחד עם המגושרים את תהליך הגישור בהצלחה ( כמובן, במקביל לכך שהצדדים יקבלו מענה פרקטי, מקצועי, יגיעו להסכמות הלכה למעשה, עם ידע עדכני במצב הפסיקה והחקיקה, ענייניות וכו') כך שכל הסכם שנערך במשרדי מביא לידי ביטוי את הכלל החשוב הזה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
הדבר הזה מקבל משנה חשיבות דווקא כשמדובר בתהליך גישור לגירושין שאז, ברוב המקרים, מדובר בשני אנשים שונים, בעלי השקפות שונות, חוויות ומצב רגשי שונה ולעיתים רבות גם מידת הסכמה להתגרש ומוכנות לתהליך הגישור – שונים. הצדדים שרויים בעיצומו של משבר אישי, זוגי ומשפחתי שלא דומה לשום משבר שחוו עד כה בחייהם, לא בעוצמתו ולא ברגישותו –במצב שכזה ובאופן מובן, את הכלל שלימד הלל את הנכרי כמעט בלתי אפשרי ליישם ולקיים, אבל דווקא, דווקא בנקודה זו הוא מאוד מאוד קריטי ונדרש.
ולמה?
למה שנקיים את הכלל הזה בכלל?
למה שאתאמץ כמגשרת להניח את הכלל הזה כמצפן של התהליך? למה ששווה שנתעקש עליו?
כי זו הדרך היחידה.
ואסביר:
אם לדייק, זו הדרך הכמעט יחידה להשלים תהליך של גישור בהסכמות שבאות לידי ביטוי בסופו של יום בהסכם חתום על ידי הצדדים ומאושר בבית משפט/בית דין רבני (ולמה אני אומרת כמעט יחידה, כי לצערי גם בלי הכלל הזה אני רואה, לעיתים, הסכמים שכן מצליחים להיחתם בסופו של יום, בלחץ כזה או אחר, במו"מ לא כשר כזה או אחר, או בחוסר הבנה עמוקה של התהליך עד הסוף) אבל וכאן האבל הגדול –
זו בהחלט הדרך היחידה אחרי הפרידה והגירושין לחיות את ההסכם שחתמתם עליו, בזרימה, בשגרה, בהידברות שמאפשרת ברוב הזמן תקשורת תקינה, בחיים ללא מאבקים פנימיים כאלה ואחרים ומול הצד השני על דברים ש"לא ישבו טוב" בתהליך והכי חשוב לעמוד בו ולהתמיד בו.
בהעדר הכלל הזה, כל צד היה דורש לעצמו יותר, מבקש לנכס לעצמו יותר – מהנכסים המשותפים ופועל לביתו החדש בלבד ללא ראיית הצד השני כך ששום הסכמה, גם אם הושגה בהסכמת שני הצדדים, לאורך זמן לא הייתה תופסת.
המחשבה שאולי היה ניתן להשיג יותר, להילחם יותר, הייתה מקננת כל הזמן, בראשם ובליבם של הצדדים, כל אחד בשלו ומחבלת בתהליך עצמו ובטח בחיים שלאחריהם ולא נותנת מנוח – וזאת כי בטבע האנושי אין גבול למה שכל צד יכול היה לבקש לעצמו בטח בתקופה רגישה כזו כתקופת הגירושין שמפגישה את הצדדים עם הפחדים העמוקים ביותר שלהם,
אבל דווקא כאן מגיע הכלל הכל כך חשוב הזה – אשר במילותיו האחרות מדבר על ו"אהבת לרעך כמוך". כי הוא שם גבול. בין ה"אני" אשר עושה לביתי אבל עד גבול שזה גורע מביתו של האחר/ת של מי שהיה השותף שלי לחיים עד כה ומכאן והלאה של מי שהוא ההורה השני של ילדיי.
כמגושר/ת, הגבול הזה לא נותן לי להיות במציאות מדומיינת שיכולתי לבקש לעצמי – לבדי, יותר ויותר עד אינסוף ולגרור את התהליך שבועות ואף חודשים, בעוד דרישה ועוד דרישה ועוד ניסיון למנף הסכמה כזו או אחרת.
הגבול הזה שומר על הצדדים בתהליך עניינים, פרקטיים, עם "רגליים על הקרקע" במסוגלות להביא לסיומו של הגישור בצורה יעילה, מהירה ובשיקול דעת אחראי.
הגבול הזה והאיזון הזה הם היחידים שנותנים מנוח מחשבתי ומעשי להסתכל על ההסכמות שלנו בהשלמה, בטווח המיידי ובטווח הרחוק, בידיעה מרגיעה שהן כולן התקבלו בדרך מאוזנת, בדרך שרואה את צרכי כלל המעורבים (צרכי כל הורה בנפרד וצרכי הילדים), בגבולות ואז מתקבל שקט – שקט נפשי כזה ששום רעש רקע בלבוש כזה או אחר – לא מצליח לערער אותו.
אמירות כדוגמת "איך הסכמת למזונות גבוהים כל כך? החבר שלי ההוא מהעבודה משלם רק חצי מזה" או "איך הסכמת להורות משותפת עם קופת ילדים בלבד וללא מזונות כלל? החברה שלי הצליחה להשיג מהגרוש שלה גם משמורת משותפת וגם מזונות חודשיים" – לא יגעו בך ולא יטלטלו את ההסכמות בינכם ויפתחו אותן כל פעם מחדש, כי הן מבוססות ונטועות טוב טוב וזהו תהליך גישור מוצלח וזה הכלל שמהווה ערובה לכך.
הכלל הזה בתורה כפי שהלל ניסח אותו, שנראה שהוא כול כולו מתייחס לצד השני, לרעך, לגרוש/ה שלך ודואג לו או לה – מתגלה כמגן קודם כל עליך .
אז אפשר שלא ללכת על פיו?
הכותבת: שירה אביטל, עו"ד מגשרת ומתאמת הורית התמחות בעסקאות נדל"ן, מיסוי, דיני משפחה וירושה וגישור לפרידה, גירושין ושלום בית.
